מה ההבדל באנטנות סלולריות בין שכונת התקווה ורמת אביב ג’ בתל אביב?

ישנה נוכחות שווה של החברות המסחריות (מירס, פרטנר, סלקום ופלאפון) בשתי השכונות שבדקתי במחקר בשנת 2007. בשכונת רמת אביב ג’ ישנן יותר אנטנות ממדרג קטן יותר, כך שעוצמת הקרינה הוא פחות מאשר בשכונת התקווה. חשוב להזכיר, האנטנות הגדולות מוקמו בשכונת רמת אביב ג’ על גבי שטחים מסחריים או לצידי השכונה. אנטנות קטנות יותר מוקמו לאורך הכבישים הראשיים. המשמעות היא שישנה קרינה מופחתת בתוך השכונה. לעומת זאת בשכונת התקווה, החלשה מבחינה חברתית – כלכלית, מיקמו את האנטנות החזקות ביותר בלב אזור המגורים המאוכלס בצפיפות. באופן כללי ישנם יותר אנטנות בינוניות במרחב השכונה מאשר ברמת אביב ג’. המשמעות היא אחת, תושביה העניים ומוחלשים של שכונת התקווה חשופים ליותר אנטנות, על כל המשמעויות הפסיכולוגיות וקרינתיות של הדבר.

אז מי בעצם אחראי על המצב הזה? מי משתתף בתהליך הקמת התשתיות?

1. משרד התקשורת, הרגולטור, אשר מוכר טווח תדרים מסוים לחברות הסלולר – משרד התקשורת הוא גוף פאסיבי בקביעת מיקום תשתיות, ועוסק רק במכירת תדרי השימוש של חברות הסלולר השונות. אולם כיוון שמדובר בגוף ממשלתי, הוא נהנה ממכירת טווחי התדר, והנפקת היתרים כמפעיל תקשורת פנים ארצי (מפ”א), רישיונות אלו שווים מיליוני דולרים.

2. משרד להגנת הסביבה, המאשר את הקמת התחנות מבחינה תקני קרינה – המשרד מאשר את הקמת והפעלת האנטנות על בסיס מידע של מודדי קרינה מטעם חברות הסלולר, ללא בדיקה עצמאית של המשרד להגנת הסביבה. תהליך מתן רשיון הפעלה לאנטנות מלווה בתשלום רישיונות למשרד להגנת הסביבה.

3. משרד הבריאות אשר קובע את התקן הבריאותי המאשר לכאורה שקרינת האנטנות איננה מזיקה – כחלק מהמגזר הציבורי, אשר רואה התשתית האנטנות הסלולריות תשתית אסטרטגית למשק הישראלי, הוא נותן אישור לכך שרף הקרינה בישראל הגבוה פי 20 ממדינות אירופה איננו מסרטן.

4. העירייה אשר מאשרת את הקמת ועיצוב אנטנות הסלולר – כאשר העירייה מאשרת הקמת אנטנה בשטח ציבורי היא זוכה לתשלום ארנונה מוגדל או לחילופין, כאשר האנטנות מוקמות על מבנים ציבוריים (בתי ספר, בתי אבות, מעונת לחוסים, בתי חולים, תחנות משטרה וכו’ ) הם זוכים לתשלום של כ 2000$ לאנטנה[1].

5. חברות הסלולר אשר יוזמות את ההקמה לרוב על פי התקנים המפורטים בתמ”א 36 – בעלות אינטרס מובהק לפרוס כמות אופטימאלית של תשתית כיוון שאחוז החדירה לשוק הישראלי עומד על 104%, ולכן יש צורך בהגדלת רוחב הפס עבור הדור השלישי של הסלולר. מספר האנטנות צפוי לגדול מ 6000 ל 24,000. כמו כן חשוב להבחין כי הממשלה היא זו שדרשה מחברות הסלולר לתת כיסוי של 99% משטח ישראל בתמורה לרגולציה רפה יחסית של אופן פריסת התשתית.

6. קבלני משנה מטעם חברות הסלולר אשר בודקים את הנזק הסביבתי לתושבים, דו”ח זה מקבל אישור של משרד להגנת הסביבה – קבלני משנה אלו אמורים לספק את התוצאות הנוחות לחברות הסלולר, גם על ידי סילוף[2] העובדות.

מסקנות

ניתן לראות כי ישנו חוסר בריסון חברות הסלולאר על ידי הרשויות הציבוריות. הקושי נובע מכך שתמ”א 36 (1996)[3] התייחסה בעיקרה למתקני שידור צבאיים, אולם הזינוק במספר האנטנות חל לאחר מכן ועוד צפוי להמשיך בשנים הבאות עם הכנסת הדור השלישי.

ישנה חובה ציבורית על המחוקק לדאוג לעיוות שייווצר בעקבות החוק לקרינה מייננת (2005)[4] שבו כפי אחד מהמנכ”לים של חברת הסלולר העיד,

“אם יחייבו את חברות הסלולר בשיפוי מלא לעיריות המקומיות בגין ירידת ערך נדל”ן המצוי בקרבת אנטנות סלולריות, ברור לגמרי שנקים הרבה פחות אנטנות סלולריות. הקרינה שנפלטת ממכשיר הסלולר רק תעלה, והאנטנות יוקמו באזורים שבהם מחיר השיפוי עבורנו יהיה נמוך יותר. תבין לבד שלא מדובר באזורים של העשירים”[5]

משפט זה שנאמר בנובמבר 2006, כלומר מעל לשנה אחרי חקיקת החוק מעיד על כוונות בעיתיות מאוד מבחינה ציבורית.

ואכן, מבחינה ציבורית יש לאסור התקנה של אנטנות בבתים פרטיים כיוון שחוק הגנת הקניין איננו מאפשר לאזרח הנפגע לפנות לערכאות כנגד “מתקן גישה אלחוטי” על פי חוק בזק 27א. יותר לחברות הסלולר להתקין האנטנות רק על גבי שטחי תשתית (כבישים, מסילות ברזל, עמודי חשמל). ייאסר על שימוש באנטנות בעלות עוצמה חזקה בשטחים עירוניים, אלא יושם דגש על אנטנות קטנות (דוגמא מוצלחת לכך היא העיר מודיעין שפועלת על פי עקרונות אלו).

כלומר, אי צדק סביבתי מהווה תולדה של אי שוויון חברתי כלכלי המתבססת על דפוסי שעתוק מרחבי מערכתיים. חברות הסלולאר, גם לאחר חקיקת החוק החדש נמשכים יותר מאי פעם לפריסת תשתיות במרחבים מוחלשים. החשש העגום הוא שעל פי המצב הנוכחי יש לרשויות הציבוריות עניין בשימור המצב הקיים. אי לכך עולה חשיבות המגזר השלישי במאבק סביבתי מסוג זה. סביבה וירטואלית יכולה להיות הכלי היעיל ביותר להדגים את סכנות אנטנות הסלולאר לא רק הציבור הרחב שהולך ונפגע, אלא גם לוועדות התכנון המחוזיות אשר אינן בקיאות בהשלכות הסביבתיות, בריאותיות ופסיכולוגיות של הטכנולוגיה הסלולארית.

איך הציבור יכול להתגונן

אוכלוסיות שונות, בין אם הן נמנות על העשירון העליון (רמת אביב ג’ ) או על העשירון התחתון (שכונת התקווה), זקוקות לכלים מדגימים על מנת להבין את השלכות הקרינה עליהם. ישנם שמועות שאינן נכונות, כמו הרצון להרחיק את האנטנות הקטנות מאזורי בתי בספר, אולם במקומם מותקנים במרחק אנטנות גדולות יותר, אשר השפעתם מזיקה יותר. ישנה חשיבות עליונה בהדגמה ויזואלית של השלכות הקרינה על המרחבים העירוניים השונים. כלי זה חשבו לציבור על מנת להביע התנגדויות לתהליך הקמת האנטנות, אולם חשוב באותה מידה לחברות הסלולר על מנת שיוכלו לפרוס אנטנות קטנות יותר, בהנחה שאכן הגדלת מספר האנטנות עבור הדור השלישי תצא לפועל.

מעבר לכך, חוסר ידיעה הוא גורם מסוכן אשר יכול לפתוח פתח לפאניקה ציבורית כפי שטוענות חברות הסלולר. חוסר ידיעה זה וניהול כושל של תהליך פריסת האנטנות של חברות הסלולר מביא להצתות תכופות של אנטנות. אם לחברות הסלולר אין מה להסתיר, למה שלא ינגישו את המידע על האנטנות לציבור? למה ישנם דיווחים על התקנות סלולאר באמצע הלילה? מדוע משאירים את הודעת הקמת האנטנה כמודעה שולית המפורסמת על ידי וועדת התכנון המקומית (אמצעי שספג ביקורת רבה גם כך). שיתוף ציבור בימינו, ובמיוחד בתחום הנוגע לבריאות פיזית או נפשית, בנושא אנטנות הסלולר מצריך את מירב המידע, למרב האנשים דבר שניתן לעשות בקלות באמצעות סביבות וירטואליות.

כיום אין מסדר נתונים המבוסס על סביבות וירטואליות, אולם ישנם מקורות אחרים:

1. פורטל נענע

2. רשימת אנטנות סלולריות ארצית של המשרד להגנת הסביבה

3. מפת GIS של כל האנטנות הסלולריות בישראל

4. הפורום לסלולר שפויה

[1] פרוטוקול 438, מישיבת ועדת הפנים ואיכות הסביבה, 07.06.2005

[2] פרוטוקול 438, מישיבת ועדת הפנים ואיכות הסביבה, 07.06.2005

[3] http://www.infocell.org/mainm_6.htm

[4] http://www.sviva.gov.il/Enviroment/Static/Binaries/law/krina02_1.pdf

[5] http://www.themarker.com/tmc/article.jhtml?log=tag&ElementId=eg20061127_6632